24 מדינות האיחוד האירופי: פולין

מעבר הגבול מגרמניה לפולין

אימי, מאשה לבית צ'ופריק, נולדה בפולניה. ב – 1933, בהיותה בת 15 היא עלתה ארצה יחד עם אמה (סבתא גענעשע), שתי אחיותיה (יפה ולאה) ואחיה (אברהם). דיברה פולנית ולעיתים סיפרה על פולניה, על העיירה דייויד הורודוק ועל בית הוריה. לא הרבה סיפרה ועוד פחות כמובן אני זוכר. בעיצבונה סיפרה על אחיה הקטן, ולואל'ה (זאב) שטבע למוות בנהר בהיותו בן 6 בלבד או על אחותה חיה, הבוגרת מכולם, נשואה ואם לילדים, שנשארה בפולין ולא עלתה ארצה ולכן נכחדה היא ומשפחתה בשואה. כאשר דעתה הייתה בדוחה עליה, סיפרה על המורה פאלבסקי, מורה בבית הספר המקומי, ששכר חדר בבית הוריה. פולני גוי, קטן קומה - אבל נפחן גדול. כילדה, הייתה היא ואחיותיה מצמידות אוזן לקיר חדרו ומתענגות על קולות הנפיחה הרועמים שבקעו מעבר לקיר. תמיד כשסיפרה, הייתה משמיעה לנו את מנגינת הנפיחה ופורצת בצחוק גדול ואנחנו, בכל התכנסות משפחתית בעיקר עם אחיותיה, תבענו עוד ועוד לשמוע את הסיפור אודות פאלבסקי, המורה הפלצן.

העיירה הורודוק אינה קיימת עוד, נמחקה מעל פני האדמה במלחמת העולם השנייה. מעולם לא הייתי בפולין וזו לי הפעם הראשונה שאני נמצא בה. כשחציתי את הגבול ונכנסתי לתוכה, חשבתי שאחוש משהו, התרגשות אולי, משהו. כלום. לא סגירת מעגל ולא באטיח.

ככה הכי פחות קר

היום אין אטרקציות. ווארשה רחוקה מידי מכדי שאגיע אליה עוד היום וגם אין טעם, לא חוסך בכך כלום וסתם מתעייף. "יום כלום" אני מכנה אותו, ממלון למלון. כשיצאתי בבוקר מהמלון בגרמניה היה קריר ומעונן חלקית כך שאת חליפת הסערה השארתי מקופלת בתא הימני. כבר לאחר רכיבה קצרה הבנתי שעשיתי טעות. 9 מעלות בתוספת אפקט צינון הרוח (Wind Chill) הקפיאו אותי, כאשר נקודת התורפה העיקרית הייתה הרווח בין הנעלים לג'ינס. הרוח הקרה חדרה מלמטה ועלתה מעלה במעלה הרגלים. לא נעים בעליל. בנקודת התדלוק הראשונה הוצאתי זוג גרבי צמר עבות, גרבתי אותן כזוג שני על גרבי הסטרץ' הקימות, השחלתי לתוכן את מכנסי הג'ינס כשהן מהודקות היטב, משכתין למעלה ככל שניתן – ובא לציון גואל.

דרך המלך לכיוון ווארשה היא בעיני הכביש המהיר הטוב ביותר שחוויתי עד היום. ניכר שהשקיעו מחשבה רבה בתכנון והקפידו מאד בביצוע. התכסית חלקה ושקטה, השיפועים בסיבובים מצוינים, השוליים רחבים, הסימון בהיר וברור, מי הגשם אינם ניקווים לשלוליות וטווח הראיה לפנים גדול מאוד. שווה כל זלוטי ששילמתי בעמדות ה-Toll.

כביש אגרה מעולה בדרך לווארשה

ככל שהתקדמתי מזרחה קדרו השמים יותר ויותר ובטפטוף הראשון עצרתי מתחת לגשר לטובת התעטפות בחליפת הסערה. גם היה לי מכאן ואילך פחות קר וגם לא נרטבתי. בסוגיה זו עלי לציין שככל שאני צובר קילומטרים רטובים, כך אני הופך להיות יותר ויותר שווה נפש לרכיבה בגשם. בארץ אני לא מעז לרכב בגשם, אולם כאן המציאות מכתיבה התייחסות שונה. אי אפשר לעצור ולהפסיק כל אימת שהשמים בוכים. זה לא מעשי. מתעטפים כראוי ופשוט רוכבים.

ככל שראיתי עד כה, פולין היא מדינה שטוחה (הפולניות לא). אין הרים וכמעט שגם גבעות לא רואים. יערות ומשטחי חקלאות הם התכסית העיקרית. יפה וגם משעמם. ושמתי לב לעובדה נוספת. לווארשה הם קוראים ווארשה-ווה. איך זה שכל הפולנים לא יודעים מהו שמה הנכון של בירתם?

היום 469 ק"מ. מחר בלי נדר אני עובר דרך ווארשה-ווה אולם לא יוצא עדיין מתחומי פולין – מכורת אימי.