24 מדינות האיחוד האירופי: מדד פחית הפאנטה

בניין הפרלמנט הרומני בבוקרשט

למרות שהיום יום ראשון, סופיה אינה מסבירה לי פנים כשאני עוזב אותה בבוקר. ה – GPS מוציא אותי מהעיר דרך מרכזה הישן והיפה אותו בקרתי עוד אתמול. הרחובות מרוצפים אבנים חלקלקות שנמאס להן כנראה שמכוניות נוסעות עליהן והן החליטו להרים ראש ולהתמרד. אחת בולטת, אחת שקועה, אחת שבורה והאחרת עקומה – ערב רב של אבנים מתקוממות שאומרות לך במפורש: נסעת – יגעת. ואין לאן לברוח. משמאל חריצי מסילת הקרוניות החשמליות, מימין נתיב לתחבורה ציבורית ובאמצע האבנים המורדות. 6.5 ק"מ של מסע מכשולים כשהעיניים מתרוצצות ללא הרף מהכביש המהמורתי אל מסך ה – GPS ומשם אל הרמזורים שמתעקשים בעיקר להיות אדומים ומשם אל התנועה הזורמת מימיני ומשמאלי וחוזר חלילה. בקושי התחלתי את היומי וכבר אני רטוב כולי מזיעה. העלייה אל הכביש המהיר הוציאה ממני אנחת רווחה גדולה. אני בדרכי לבוקרשט, רומניה.

בית הכנסת Templul Coral

הכביש המהיר (יחסית) הוא כביש דו נתיבי לכל כיוון שתשתיתו סבירה. הבעיה שצ'יק צק הוא נגמר ככזה והופך להיות כביש כפרי לכל דבר ועניין. לא שזה רע, אני דווקא אוהב לרכוב בכבישים כאלה בתנאי שהם סלולים היטב וחלקים. הכביש הזה לא כזה. יש להם כאן לאנשי המע"צ המקומיים מין שיגעון כזה לשלב בתוך חומר הכיסוי אבני חצץ שחורות קטנטנות שמחציתן בולטות מהכביש עצמו ונותנות לך הרגשה שאתה נוסע על נייר זכוכית גס שמרעיד לך את האופנוע ואת הנשמה. גם שאון הצמיגים לא נעים לאוזן ואני מרגיש שגם ההארלי שלי סובל.

אנשים ששומעים על כוונתי לצאת למסע הזה בגפי, כולם כאחד מרימים גבה בתמיהה רבה. כשאני מסביר שאני לא לבד, זה שנינו, ההארלי ואני, הם מרימים את הגבה השנייה וחלקם אף מרימים את האצבע המורה אל איזור הרקה ומסובבים אותה קלות. שלוש שנים אנחנו ביחד, ההארלי ואני, שלוש שנים שהאופנוע עבר תהליך מייגע של האנשה ומבחינתי הוא כאחד האדם, סחבי אמיתי. שתי רגלים לו (הגלגלים), שתי ידיים לו (הכידון), לב ענק שפועם בקצב של 3,000 פעימות לדקה (המנוע), שתי עיניים מלפנים ומעל לכל נשמה גדולה וטובה. כל דקה בחברתו הינה עונג אמיתי עבורי. אנחנו מסתדרים מצוין, אין רגעי מחלוקת, אין שיגעונות אגו, הוא למעני ואני למענו. לא עושים חשבון. לכן, כשהוא צריך להתמודד עם כבישים מחורבנים, כשכל כניסה לבור מקצרת את מערכת שיכוך הזעזועים לכדי מכה יבשה, כשהצמיגים נעקצים השקם וערב מהחצץ הדוקרני – ליבי נשבר. אני יודע שהוא סובל וצר לי עליו, בעיקר כיוון שהוא שותק ואינו מתלונן, הכול בשם החברות. הוא ממשיך להנעים קולו באגזוזיו הרועמים וכשאני מפצה אותו בתדלוק של 95 אוקטן, אני שומע אותו לוחש לי "תודה", מין צליל מתקתק של התקררות מערכת הפליטה.

בית הכנסת הגדול של הקהילה האשכנזית בבוקרשט. נחנך ב-1847

נהר הדנובה הוא הגבול הטבעי בין בולגריה לרומניה. גשר גדול מעל הנהר מעביר אותי ב – 14:30 לרומניה ולאחר ביקורת גבולות זריזה אני רוכב צפונה לבוקרשט. תוך מחצית השעה אני ביעד הראשון, בניין הפרלמנט הרומני. ארמון מפואר רב מידות שנבנה בתקופתו של צ'אוצ'סקו הידוע לשמצה. לפני עשור, כשראובן חברי הטוב חגג כאן ברומניה את יום הולדתו ה – 60, ביקרתי בבניין פנימה. היום הסתפקתי בצילום מבחוץ. ולהשלמת המשימה היומית בקרתי גם בבית הכנסת המקומי, לא באחד, מסתבר שיש שניים כשמרחק רכיבה של 3 דקות מפריד ביניהם. שניהם כרגיל סגורים ונשמרים ע"י איש אבטחה חמוש.

לרוב אינני שותה משקאות מוגזים ממותקים. במסע הזה מצאתי שפחית פאנטה קרה משיבה את רוחי בכל עצירת התרעננות או תדלוק. ביוון מחירה של פחית כזו היה יורו אחד, בבולגריה מחירה 1.2 יורו וברומניה הפתעה רבתי – 0.65 יורו לפחית. אז מי אמר "רומני גנב"? אני יודע שמחיר "ביג מק" של מקדונלד מהווה מדד השוואתי ליוקר המחיה בקרב מדינות שונות. במסע זה אני מאמץ את מדד הפאנטה.

הדרך הכפרית בבולגריה. כביש מחוספס עם אבני חצץ בולטות.

היה חם מאוד היום. ראיתי שלטי טמפרטורה בדרך המורים על 32 מעלות צלסיוס. חולצת הרכיבה שלי כמו גם המעיל הפרוסים כאן בחדר ליבוש מתחילים להראות בדיוק כמו שזברה נראית. גם השמיים בחוץ מתקדרים בשל החום ששרר במהלך היום ולדברי פקידת הקבלה מה שקורה בדרך כלל במצב כזה הוא מטר כבד של חצי שעה וזהו. אני מקווה שהיא צודקת.

הלילה, בניגוד ללילות הקודמים, האופנוע עומד במגרש החניה הפתוח של בית המלון ולא במקום סגור. אני מקווה לקום בבוקר ולהיווכח שמה שייחסתי לרומנים ולמחיר פחית הפאנטה יוכיח את עצמו. 392 ק"מ הם קציר היום. מחר אני יוצא בכיוון בודפסט הרחוקה מכאן 831 ק"מ ולכן אגיע אליה רק מחרתיים. אני כבר רואה את אמנון רומנו מעקם פניו בבוז.