גלול מטה לצפייה בפוסטים ישנים יותר ....... תגובה שלך, אפילו קצרה - תתקבל בברכה ותשמח אותי

יום שבת, 11 ביולי 2015

היום יום הולדת

חמישי, שישי, שבת 9-11.7.2015
שבת, 11.7.2015 – היום יום הולדתי. לא התכוונתי שזה יהיה ככה, שדווקא ביום הולדתי אסיים את המסע, אעמיס את ההארלי על האוניה ואחזור ארצה. עפ"י התכנון המקורי הייתי אמור לסיים ביום שני הקרוב ולחכות עד השבת הבאה (אוניה יש רק פעם בשבוע, בשבת) כדי להעמיס את האופנוע (אני לא סומך על אף אחד שיעשה זאת במקומי, טוב, אולי חוץ מאשר על איתן). יום לפני שנכנסתי לפריז, בערב, במלון, בחנתי את האופציה לקצר בזמנים כדי שאוכל לסיים קודם, ובכך למנוע מעצמי המתנה חסרת מעש של 5 ימים. עמדו אז לפני למעשה שני קטעים מאוד ארוכים של רכיבה ללא משימות (פרלמנט ובית כנסת) – הקטע בין פריז לליסבון והקטע בין מדריד לרומא. בקטעים האלה הארכתי את מכסת הקילומטרים היומית, שיניתי בתי מלון וקיצרתי את משך התכנון המקורי בשלושה ימים. באמת לא התכוונתי, מה אני אשם שדווקא בשבת הזו חל יום הולדתי? כיוון שכך יצא אני לא מצטער, להיפך, צירוף שני המאורעות ביום אחד רק מעצים את החוויה ויהיה קל לזיכרון. אז היום לאחר שאעמיס, אסע במונית לאתונה ואחגוג על סלט יווני מקורי וליטר בירה.
במהלך המסע בקשו חלק מהמגיבים לבלוג שאשתף אותם בתחושותיי, כיצד אני מתמודד עם ה"לבד", מה אני אוהב שקורה לי, מה אני לא אוהב שקורה לי, האם אני עובר רגעי משבר, האם יש לי רגשי חרטה, מדוע אם כבר אז כבר על הדרך לא לבקר במקומות מעניינים נוספים וכו' וכו'.
המוטו המוביל בכול הסיפור הזה הינה אהבתי העזה לרכיבה על אופנוע. רכיבה נטו. אני אוהב רכיבות מרתוניות. אני אוהב את ההתמודדות האישית עם הקשיים הכרוכים בכך, אני אוהב לאתגר את עצמי – ולהצליח. ידעתי שאחרי הרכיבה הארוכה בארה"ב לפני 3 שנים יגיע תורה של אירופה. חיפשתי מסלול ארוך שתהיה לו משמעות כלשהיא, מכנה משותף שניתן יהיה לבחור לו שם, לתת לו כותרת, ומצאתי – 24 מדינות האיחוד האירופאי. לכל אחת יש עיר בירה, בכל עיר בירה יש פרלמנט ויש גם בית כנסת. זו המשימה וזה המסלול. לא פחות וגם לא יותר. לא סוטה לטובת מוזיאון מעניין, לא מאריך לטובת אתנחתא של יום יומיים, לא מדלג ולא מוותר (שומו שמיים), צמוד לתכנון המקורי. כך עשיתי ואני שמח שהצלחתי.
הגיבור האמיתי בכל הסיפור הזה הוא ההארלי שלי. אין עליו. אף תקלה אחת, אמינות מלאה ללא סייג. 13,000 ק"מ בהם תמיד הניע במכה ראשונה, אף נורת אזהרה לא נדלקה, תמיד עובד ועובד טוב (בסדר, אני זוכר את סיפור הטאייר, אבל מה זה קשור?). לא ניקיתי אותו אפילו פעם אחת, חרגתי ב – 5,000 ק"מ ממועד הטיפול המומלץ והוא לא מתלונן. אחלה אופנוע.
גיבור נוסף הוא מכשיר ה – G.P.S. בלעדיו לא הייתי עושה זאת. לא שהוא חף מכל מגרעת אבל בגדול זהו ממש נכס. קשה לו קצת בערים, זמן התגובה שלו אינו מדביק לעיתים את ההתרחשות בשטח ולפעמים הוא מכניס אותך לאין כניסה, לאין מוצא, לאין אונים. כן, גם זה קורה, אבל בהחלט ניסלח.
יש שני דברים שקורים במהלך הרכיבה שבאמת משמחים אותי, או יותר נכון מוציאים מקרבי אנחת רווחה. הראשון – כאשר מופיע על מסך ה – G.P.S דגלון המטרה, הדגלון בעל חזות לוח השחמט שמבשר לך שאוטוטוט אתה מגיע. השני – שלט דרכים שמבשר על תחנת תדלוק קרובה כשאני רוכב על אידי הדלק האחרונים.
ויש שני דברים שממש אני לא סובל. הראשון – הרחובות העירוניים המרוצפים באבנים. מסלול מכשולים של ממש. השני – נקודת העצירה לצורך תשלום דמי המעבר (Toll). ההתעסקות עם הכרטיס, הכסף, כרטיס האשראי, הקופאי/ת, הכפפות, הקסדה, הארנק, העודף, הקבלה והמדמנה הדביקה והחלקלקה של שמן ומי מזגן מתחת לרגל ימין (שהשאירו במקום אלפי מכוניות לפניך).
תנאי מזג האוויר הם חלק מהעניין. חום כבד מלווה בגשם, קור עז מלווה בגשם, שניהם גם כשאינם מלווים בגשם – כולם כאמור הם חלק מהסיפור ומבחינתי אינם משביתי שמחה למרות שלקטר זה לגיטימי.
היום יום הולדת (עא).

יום רביעי, 8 ביולי 2015

אף אחד לא שפך עלי דלי מים

סיום - בית הכנסת הגדול של רומא
גם לא ציפיתי. אבל מגיע לי. זה היה סולו ראוי לשמו וגם ראוי לדלי מים. ברומא הוספתי שלושה מונומנטים לאוסף שלי. בית הפרלמנט, בניין הסנט ואחרון אחרון חביב – בית הכנסת המרשים של רומא. כאן גם הרשתי לעצמי תמונת הנצחה, לראשונה במסע הזה, לא רק של ההארלי אלא גם של רוכבו.
היה יום קשה. חם זה ברור. חם מאוד. רומא עיר מורכבת שקשה לרכב בה, קשה לנווט בה, הנהגים מטורפים, רוכבי הקטנועים מטורפים אפילו יותר, סואנת בכל רחוב ובכול סמטה ומעל כולם מאפילה המכה הזו – התיירים. נחילים נחילים הם ממלאים את העיר, מקפצים מפיאצה לפיאצה, אצים רצים להספיק לראות עוד ועוד ולוקחים לעצמם בכוח, בלי להתבייש, את זכות החצייה בכול מקום שנראה להם. כן, היה קשה ובכול זאת משהושלמה המשימה נשמתי לרווחה ואמרתי לעצמי – היה כדאי. אתגרתי את עצמי והצלחתי.
מהתחנה הראשונה (בניין הפרלמנט של יוון) ועד התחנה האחרונה (בית הכנסת של יהודי רומא) גמענו, ההארלי ואני -  12,282 ק"מ. עשינו זאת ב – 27 ימים של חוויה אחת אדירה ושנינו גאים האחד בשני. עמדנו בזה בכבוד.

תם ולא נשלם
470 ק"מ היום ובלי נדר זה מה שמחכה לי:
מחר יום חמישי – רכיבה של 200 ק"מ לנמל של העיר אנקונה (Ancona), עלייה על המעבורת ב – 16:30 והפלגה בת 22.5 שעות לנמל של העיר פאטרס (Patras) ביוון.
יום שישי – רכיבה של 300 ק"מ מפאטרס עד העיר לאבריון (Lavrion).
שבת – העמסת ההארלי בנמל לאבריון על המעבורת אליוס (Alios) שתיקח אותו לחיפה. אני טס במוצ"ש מאתונה לנתב"ג.
מתכוון להוציא עוד פוסט אחד לסיכום.


בניין הפרלמנט ברומא (Montecitori Palace)


בניין הסנט ברומא (Madama Palace)


בית הכנסת הגדול של רומא


זקיף בסנט (האבזם זז לו)


אותו אחד


ועוד אחד


זקיף עם תגבורת


פיאצה נבונה
בית הכנסת הגדול של רומא (החזית שפונה לנהר)

יום רביעי 8.7.2015

נוף הררי בדרך למלון

יום שלישי, 7 ביולי 2015

הדרך שלי לרומא

רק בגלל הרצון לתעד את מסלול היום אני מפרסם רשומה זו. רכיבה שהחלה מוקדם בבוקר כדי לנצל את השעות הקרירות יחסית הסתיימה בעיר פיזה שבאיטליה. עד העיר ניס שבצרפת, ממש לפני הגבול עם איטליה הייתה הרכיבה בנוף מוכר עוד מאתמול אולם מהעיר ניס ומזרחה היה זה מסע ארוך של גשר - מנהרה - גשר - מנהרה - גשר - מנהרה....... עד שסוף סוף נפתח הנוף אל תוך המישורים באזור לה-ספציה.

היום 632 ק"מ. מחר בלי נדר אני ברומא, הנקודה ה – 24 והסופית.


מאתגר את הקוראים בזיהוי המקום

הלך הטאייר (הצמיג)

אתמול, לקראת סיום הרכיבה, נכנסתי לתחנת דלק, תדלקתי את האופנוע וגם את עצמי פינקתי בשתייה ומשהו קטן לאכול. בעודי יושב על ספסל סמוך לאופנוע, משיב רוחי לאחר רכיבה ארוכה של 557 ק"מ ביום חם מאוד, העברתי בהיסח הדעת וללא כוונה מיוחדת, מבט על חלקו האחורי של האופנוע ומיד חשכו עיני. ראיתי בליטה מאוד לא סימפטית בצמיג האחורי וכניגשתי לבדוק הסתבר לי שהצמיג מתחיל להתפרק. הסוליה קרועה ומתרוממת ומתחתיה רואים את השכבות המשוריינות של הצמיג, משהו במבנה של רשת, דמוי בד גס. המלון המיועד היה קרוב ורכבתי בדחילו וברחימו עד אליו. חשתי הקלה מסוימת ונחמה פורתא לאור העובדה שלפחות לא נתקעתי על הכביש המהיר.
לפני שנים אחדות כשהייתי ברכיבה קבוצתית, נתקעתי באילת עם פנצ'ר בגלגל הקדמי עם ההארלי הקודם שלי. הגעתי לפנצ'ר מאכר מקומי באילת שסירב בכול תוקף להתעסק עם פרוק הגלגל כדי לתקן את הפנימית (זה לא היה טיובלס). "אני עם אופנועים לא מתעסק בכלל ובפרט לא עם הארלי" כך טען בעל הפאנצ'ריה. הפנה אותי למוסך סמוך שיפרקו אצלו את הגלגל ואז הוא מוכן לתקן את התקר. מאז ומעוד כמה חיזוקים שקיבלתי מכאן ומשם, אני חי בדעה מאוד ברורה שהחלפת צמיג בהארלי, בעיקר כשמדובר בצמיג אחורי, צריכה להיעשות בידי מומחה לדבר, כלומר בנציגות רשמית של הארלי.
דבר ראשון שעשיתי כשהגעתי לחדר במלון היה לברר באתר של הארלי האם יש דילר בעיר (Girona). נאדה, אין. הדילר הקרוב ביותר נמצא מעבר לגבול, בצרפת, וגם הוא לא יוכל לעזור לי כי סגור אצלו בימי שני. בלית ברירה הלכתי אחורה, כלומר חיפשתי דילר בברצלונה, העיר על פניה חלפתי לפני 120 ק"מ. יש שם שניים. רשמתי מספרי טלפון וירדתי לקבלה כדי לשאול האם יש פאנצ'ריה בעיר, והיכן. קיוויתי שאולי הם יוכלו לעזור בכך שיתייעצו טלפונית עם המומחים של הארלי בברצלונה כיצד מפרקים ומרכיבים גלגל אחורי או שלפחות יעניקו לצמיג עזרה ראשונה בהדבקה כדי שאוכל להגיע לברצלונה איכשהו.
הברמן החביב במלון המליץ על פאנצ'ריה ידועה. עליתי לחדר מתוך חשש כבד שיום המחרת הופך להיות יום של סיוט ולזמן מבוזבז שאין לי אותו. אני חייב להגיע לנמל אנקונה באיטליה (אחרי הביקור ברומא) עד יום חמישי בצהרים, ולפני עוד קרוב ל – 1,700 ק"מ רכיבה עד לשם. הימים הקרובים ימשיכו להיות חמים ואני עצמי כבר די מותש מהרכיבה, כך שהפסד של יום יעמיד בספק את הצלחת הביצוע. כאלטרנטיבה למקרה כזה בחרתי לעלות על מעבורת בברצלונה שתביא אותי תוך יממה לנמל של רומא. שינה טובה בלילה כבר לא הייתה לי, למרות העייפות.
ארוחת בוקר מוקדמת ואני מגיע לפאנצ'ריה בשבע וחצי. פותחים בשמונה. מחנה את האופנוע בחניה ומתמרן אותו הלוך/חזור למצב שבו רואים מאחור את ההתקלפות. חושב לעצמי, איזה מזל היה אתמול שדווקא החלק הקרוע בצמיג היה גלוי לעין ואיך זה שדווקא אז חלף מבטי על צמיג. נזכר במקרה דומה בו הפניתי תשומת ליבו של אמנון לתופעה דומה בצמיג האחורי שלו.
התחילו לפתוח בשמונה. אף אחד לא מבין אנגלית ויש אחד שלא מבין ספרדית. אמרו שאמתין, צריך להגיע המנהל שיוכל לעזור. משהגיע, ראה את הצמיג, אמר קפוטו, התכופף כדי לרשום את סוג הצמיג, אמר מומנטו, חזר אלי אחרי עשרה והצהיר חגיגית שיש לו במלאי צמיג כזה אבל לא מישליין, רק מצלר. אמר 200 יורו קומפלטו ושאחכה עד שיגמרו עבודה על אופנוע BMW שעמד שם על ליפט. המום וספקן – ככה הרגשתי. השתמשתי בכל השפות הידועות לי (כולל יידיש) כדי לברר שאכן הם יודעים לעשות את העבודה. לכשהבין, ענה "נו פרובלמה" והלך לעיסוקיו.
כשהיגיע תורי התבקשתי להכניס את האופנוע למחלקת האופנועים. שם קיבל את פני בחור צעיר וחייכני שניגש מיד לעבודה. ראיתי מיד שהוא בעניינים. מהרגע הראשון ידע מה צריך לעשות. לא חיפש פה חיפש שם, אולי להתחיל מכאן, אולי משם. שלב אחרי שלב, במיומנות רבה הותרו הברגים, הוסרו החלקים ובמהרה היה הגלגל על מתקן הסרת הצמיג. צמיג חדש על הג'אנט, איזון ותוך חצי שעה הסתיים הסיפור תוך שהבחור מקפיד לסגור את הברגים עם מפתח מומנט, מחזיר את מנגנון מתיחת הרצועה למצבו המקורי, מנגב פה ושם, ואני לרווחתי נוכח שאף בורג לא נותר בילתי מורכב.
200 יורו במשרד, 20 יורו טיפ לבחור החייכני והמיומן ואני יוצא לי למלאכת יומי, מופתע לטובה כיצד נפתרה הבעיה בקלות יחסית ובניגוד למצופה.

היום 356 ק"מ בלבד (היה חם ואני עייף מליל נדודי שינה). מחר בלי נדר ממשיך בדרכי לרומא.



יום שני 6.7.2015

יום ראשון, 5 ביולי 2015

100 קמ"ש מקסימום

יום ראשון 5.7.2015
הבוקר החלטתי לעשות מעשה שמזה זמן רב אני חושב עליו. בדרך כלל הרכיבה כאן מתנהלת במהירויות גבוהות, כשהדרך והחוק מאפשרים זאת. 120 – 130 הינה מהירות שבה אני בדרך כלל רוכב, בעיקר כשאני צריך לבלוע קילומטראז' שאין בו שום עניין פרט מאשר לעבור מנקודה לנקודה. למהירויות האלה יש מחיר של צריכת דלק גבוהה וגם השפעה על מצבי הגופני. רציתי לראות מה קורה אם אני מגביל את עצמי ל – 100 קמ"ש ובודק מתדלוק לתדלוק מה הייתה צריכת הדלק. יצאתי מתחנת הדלק ובהתאם להחלטה, לא עברתי את ה – 100. זה הרגיש מוזר לאללה, הרגשה של זחילה וזלזול בהארלי. האופנוע מבקש עוד מצערת ואני לא נותן. שיבקש כמה שהוא רוצה, שיעקפו אותי רוכבים ונהגים במכוניות עם מבט שואל כמה שהם רוצים. אני את ה – 100 לא עובר. לאט לאט אני מתחיל להתרגל וזה גם מרגיש מצוין. הרכיבה מאוד רגועה, לא מאומצת, שרירי העורף כמעט שאינם מתכווצים, אני פחות עושה תרגילי שחרור של הצוואר, הידיים, הכתפיים, הישבן והרגלים וכשאני נעצר למנוחה אני מרגיש פחות תפוס, פחות נוקשה. וצריכת הדלק? בדיוק 14.5 ליטר ל-290 ק"מ, דהיינו 20 ק"מ לליטר במקום 15 – 16 בממוצע עד כה. רווח נקי מכול הבחינות. נקודה חשובה למחשבה בהמשך הרכיבה הזו וברכיבות עתידיות.
סרגוסה היא העיר החשובה הראשונה שחלפתי על פניה. חשובה כי היא נמצאת בדיוק באמצע הדרך בין מדריד לברצלונה. צא ממנה מערבה ואחרי 300 ק"מ תגיע למדריד. צא ממנה מזרחה ואחרי 300 ק"מ תגיע לברצלונה. חוץ מזה, נאדה. אפילו קבוצת כדורגל ראויה אין לה, סיימה העונה במקום 6 בליגה הספרדית השנייה, אם כי להערכתי את מכבי חיפה היא הייתה מנקנקת.
כשחלפתי על פני ברצלונה בדרכי צפונה לבית המלון, חשתי התרגשות קלה. הינה, זו העיר שבה אלוהים משחק כדורגל וחבורה מוכשרת של מלאכי עליון מסייעת ברגליו.

557 ק"מ היום. מחר בלי נדר אני עובר לצרפת בדרך לרומא.


בכול חור הוא מוצג לתפארת המסורת הספרדית. די, שירדו מזה כבר


בעוד 500 מטר אני עומד לחצות את קו האורך 0 מעלות

זו הקשת שהעובר מתחתיה חוצה את קו גריניץ'

יום שבת, 4 ביולי 2015

רק עוד עיר אחת, יה מאנאייק

בניין הפרלמנט הספרדי במדריד
שבת בבוקר. פורטוגלי אחד מתעורר, שואל את עצמו מה בעצם יש לו לעשות בספרד, משיב לעצמו בשלילה, מתהפך לצד השני וממשיך לישון. את זה בדיוק עשו כנראה כול הפורטוגלים באשר הם ובכך השאירו אותי לבד לבד הבוקר על הכביש המוביל אותי מליסבון לספרד. מזג אוויר מצוין (לפי שעה), אין נפש חיה על הכביש, גם לא מהכיוון הנגדי, ואני בהנאה רבה, רענן ממנוחת הלילה, משייט לי בנחת ונהנה מתמונות הנוף המתחלפות לנגד עיני. אין משאיות, אין מכוניות, לא צריך לעקוף, לא עוקפים אותי – חופש מוחלט על הכביש. הנוף ההררי של פורטוגל הצפונית הופך לנוף גבעי עד שטוח, הרבה חלקות מעובדות, הרבה פרות וגם סוסים, כפרים קטנים, פסטורליה אמיתית.
ככל שאני מתקדם מזרחה אל תוך ליבו של חצי האי האיברי, הטמפרטורה עולה, משתי סיבות: הבוקר כבר מאחורי ומתקרבת שעת הצהרים וגם האטלנטי הממזג הולך ומתרחק. וזה מתחיל להיות רציני. חם, לח, מעיק. בכול עצירה אני משתמש בפטנט החדש, מרטיב במכנסים את המכנסים כדי לקרר את עצמי ברכיבה, שותה הרבה וחורק שיניים. למדריד אני מגיע בסביבות שתיים בצהרים, הסלולארי שלי אומר 38 צלסיוס, והוא לגמרי צודק.
בית הכנסת במדריד
תחנה ראשונה, בניין הפרלמנט. צילומים, הפסקת שתייה במינימרקט מקומי (0.65 יורו לפחית לעומת 1.65 יורו בחנויות הרווחה בתחנות הדלק) ורכיבה ליעד הבא, בית הכנסת המקומי. מצאתיו בסמטה צרה וצדדית, נחבא אל הכלים, ולהוציא ידית דלת הכניסה המעוצבות בצורת מגן דויד, אין שום סממן חיצוני להיותו בית כנסת. סגור, לא עונים באינטרקום (טוב, שבת). גם כאן צילום מהיר ואני מזדרז לעלות על האופנוע כדי להימלט מעומס החום אל מחוץ לעיר.
הספרדים הם בסדר גמור. אם צומחים מתוכם אנשים כמו אינייסטה, צ'אבי (לא צ'אבי אלונסו), סרחיו בוסקטס (לא סרחיו ראמוס) אז הם חייבים להיות בסדר. אני רק מקווה שבמהרה בימינו תוותר ספרד כולה על המסורת הספרדית הנפסדת והאכזרית של מלחמות השוורים.
היום 733 ק"מ. נותר יעד אחד ואחרון, ואני מכל הדרכים המובילות, מצאתי אחת להגיע לרומא. בלי נדר, שלושה ימים של רכיבה בנחת יביאו אותי אליה.



פיסת נוף בפורטוגל הדרומית


ועוד אחת


מוביל כבשים, שלוש קומות, 36 מעלות, אין מים


אני מקווה שהן מובלות למקום טוב


די, מספיק עם זה


בניין הפרלמנט הספרדי במדריד
שבת 4.7.2015


יוון – פורטוגל 0:1 והאם חשבון ה – Toll ישלח לביתי

בניין הפרלמנט הפורטוגלי בליסבון
לפני 11 שנים בדיוק, ממש בזמן הזה, הייתי בפורטוגל. האירוע המיוחד – יורו 2004, אליפות אירופה למדינות בכדורגל. במשך שבועיים התרוצצנו ראובן, איתן, אבי ואנוכי ברחבי פורטוגל, מאצטדיון לאצטדיון, צופים בהנאה רבה בכדורגל האירופאי במיטבו. שמות כמו דייויד בקהם, מייקל אואן, פרנק למפארד, רוד ואן ניסטלרויי, אריין רובן, ווין רוני, זינדין זידן ועוד רבים וטובים זכורים לי היטב ובעיקר מה שזכור לי יותר מכול, לי ובעיקר ל – 10 מליון פורטוגלים ולעוד 10 מליון יוונים, הוא משחק הגמר  ב – 4 ליולי באצטדיון האור בליסבון בין נבחרת פורטוגל המקומית לבין הנבחרת מיוון. זה נגמר ב – 0:1 קטן לטובת הנבחרת שהציגה את משחק הכדורגל בשיא כיעורו, משחק הגנתי בונקריסטי לאורך 90 דקות עם גניבה של גול אחד שנכבש לטובת היוונים ע"י חריסטיאס.
אז מבלי שהתכוונתי לכך אני שוב בליסבון שלא השתנתה הרבה מאז (בעיני כמובן, אז ראיתי אותה ממעמקי הרכבת התחתית והיום בחטף כשאני על ההארלי). הגעתי לעיר מספרד לאחר רכיבה ארוכה של 580 ק"מ במזג אוויר אביבי ובדרכים מצויינות, מצאתי בקלות רבה את בניין הפרלמנט ואת בית הכנסת אותם צילמתי, כרגיל. בית הכנסת נמצא בתוך חצר פנימית ברחוב ראשי וסואן כשהוא מוסתר מעיני העוברים ושבים ע"י שער ברזל גבוה ונעול. לדברי שכן, בעל חנות מקומי, בית הכנסת נעול בדרך כלל אולם ניתן לקיים בו ביקור לאחר תאום מוקדם.
בית הכנסת בליסבון
כשהכביש המהיר הספרדי מגיע לגבול עם פורטוגל הוא הופך לכביש דו מסלולי רגיל ולאחר חצית הגבול הוא הופך שוב לכביש מהיר רב נתיבי, כביש אגרה. מיד בתחילתו מופיע שלט כחול גדול המודיע מהו גובה התשלום לפי סוג הרכב. אין בודקס, אין מחסומים, אין תשלום בפועל, אין פתק לקחת. השלט הכחול הגדול, מיד אחריו קונסטרוקציה עמוסת מצלמות וסע לשלום. נראה לי קצת תמוה אבל זרמתי עם זה. אחרי כמה קילומטרים חוזרת התופעה על עצמה, שלט כחול גדול, סכומי תשלום שונים במקצת, מצלמות וממשיכים הלאה. כול פעם כשמגיעים למחלף חוזרת התופעה ואני מתחיל להיות מוטרד. זה מזכיר את המערכת של כביש 6 אצלנו, אבל כיצד יגבו ממני את התשלום? האם בסוף הדרך תהיה בכול זאת עמדת תשלום? ואם כן, האם יתכן שהמערכת מתוחכמת עד כדי זיהוי בזמן אמיתי של סוג הרכב ונקודת הכניסה? האם לוחית הזיהוי האחורית היא הקובעת? מאות קילומטרים רכבתי על הכביש הזה כשאני חולף על פני עשרות רבות של שלטים כחולים גדולים וקונסטרוקציות מצלמות, וחשבון ה – Toll שלי הולך וטופח. כ – 70 ק"מ לפני ליסבון אני רואה את ההתרחבות המוכרת של הכביש לרחבת עמדות תשלום וכולי התרגשות לקראת פיענוח התעלומה. כלום, נאדה, סתם עמדת לקיחת כרטיס לקביעת נקודת ההתחלה של קטע חדש. מכאן אני מבין שזו אכן מערכת דומה לזו שלנו בכביש 6, והיא יודעת לשלוח חשבונות לנהגי פורטוגל וכנראה גם לנהגים אירופאים אחרים עפ"י לוחית הרישוי. ומה איתי? האם גם אלי לרמת השרון  יגיע חשבון?

661 ק"מ היום. מחר בלי נדר אני במדריד.


גם היום 3 תדלוקים. אחד ממש על הקשקש, 16.8 ליטר לתוך מיכל שתכולתו 17 ליטר


Toll פורטוגלי. שלט כחול גדול, פרוט דמי מעבר, קונסטרוקצית מצלמות


בניין הפרלמנט בליסבון


זקיף מותש מחום


אותו אחד


ליסבון


חסידות פורטוגליות על עמוד מתח גבוה. מה עם הקרינה האלקטרומגנטית?


אינסטלטור מיומן יותר היה כבר מוצא ברז קצר יותר

שישי 3.7.2015

יום חמישי, 2 ביולי 2015

יום ארוך, יום מדהים

יום חמישי 2.7.2015
אמש, לאחר שסיימתי לכתוב ולהפיץ את הפוסט, עליתי על משכבי בחשש מסוים. תכננתי יום רכיבה ארוך, ממלון למלון, ואם מזג האוויר יהיה זהה ליום אתמול, צפויה לי רכיבה לא קלה. קולות רעמים עזים העירו אותי בסביבות שלוש לפנות בוקר וגשם ניתך על גג בית המלון הדיר שינה ממני למשך דקות ארוכות. ניסיתי לנתח את המשמעות של תופעה בלתי צפויה זו, אבל העייפות הכריעה אותי וישנתי רצוף עד הבוקר.
בארוחת הבוקר שאלתי את פקידת הקבלה (שהיא גם המלצרית ואני חושד בה שהיא גם הטבחית) לפשר התופעה הלילית והאם המשמעות היא שגל החום נשבר. היא דחתה בתוקף את דברי ואמרה שזה לגמרי נורמאלי וכי תוך שעה, מקסימום שעתיים, יתבהרו השמיים והטמפרטורה תנסוק לערכים של אתמול. ביודעה לאן מועדות פני, הוסיפה הנשמה הטובה ששמעה הבוקר ברדיו על טמפרטורות מטורפות של 44 צלסיוס בספרד.
בצאתי היו הרחובות רטובים, כיסוי האופנוע ספוג מים והשמים מעוננים, אבל היה ריח טוב באוויר, ריח של רעננות אחרי גשם, אלוהים שטף את העולם. הרמתי רגל והפלגתי, תחילה בדרך כפרית מקסימה שהובילה אותי אל הדרך המהירה. היה נעים, האוויר צלול, לא קר, לא חם, תנועה דלילה – אחלה. ככול שנוקפות השעות ותנאי הסביבה אינם משתנים, אני נזכר בנשמה הטובה ובנבואותיה ומתמוגג להיווכח בטעותה. בסמוך לעיר בורדו התנועה כבדה ואיטית וככל שאני מדרים הולכים ומתגלים באופק שלפני הרי הפירנאים. ספרד מתקרבת. ימים ארוכים לא רכבתי בנוף הררי (מאז סלובניה כמדומני) והחידוש ממש מרענן. כביש הררי מהיר, עשוי כהלכה. פיתולים של עליות וירידות, גשרים, מנהרות (3,416 מ' הארוכה ביותר) ומעל הכול נוף הררי משגע ובמזג אוויר אידיאלי. כאן ועכשיו נמצאת התשובה לשאלה הנצחית – למה אני רוכב על אופנוע, למה אני הארליסט. עכשיו כולם יודעים.
לאחר חציית הפירנאים משתנה הנוף והופך להיות צחיח משהו, יבשתי. הטמפרטורה אומנם עולה אבל בהחלט לא מתקרבת לערכי הנבואה השחורה של הנשמה הטובה. בהגיעי למלון הסלולרי שלי הראה 30 צלסיוס.
3 פעמים תדלקתי היום. אכן יום ארוך אבל לא קשה. מאחל לעצמי ימים דומים בהמשך.

687 ק"מ היום. מחר בלי נדר אני נכנס לליסבון שבפורטוגל.

הפירינאים (1)

הפירינאים (2)

הפירינאים (3)




מכחולו של בורא עולם

בספרד חזר הלוואנט