היום יום הולדת

חמישי, שישי, שבת 9-11.7.2015

שבת, 11.7.2015 – היום יום הולדתי. לא התכוונתי שזה יהיה ככה, שדווקא ביום הולדתי אסיים את המסע, אעמיס את ההארלי על האוניה ואחזור ארצה. עפ"י התכנון המקורי הייתי אמור לסיים ביום שני הקרוב ולחכות עד השבת הבאה (אוניה יש רק פעם בשבוע, בשבת) כדי להעמיס את האופנוע (אני לא סומך על אף אחד שיעשה זאת במקומי, טוב, אולי חוץ מאשר על איתן). יום לפני שנכנסתי לפריז, בערב, במלון, בחנתי את האופציה לקצר בזמנים כדי שאוכל לסיים קודם, ובכך למנוע מעצמי המתנה חסרת מעש של 5 ימים. עמדו אז לפני למעשה שני קטעים מאוד ארוכים של רכיבה ללא משימות (פרלמנט ובית כנסת) – הקטע בין פריז לליסבון והקטע בין מדריד לרומא. בקטעים האלה הארכתי את מכסת הקילומטרים היומית, שיניתי בתי מלון וקיצרתי את משך התכנון המקורי בשלושה ימים. באמת לא התכוונתי, מה אני אשם שדווקא בשבת הזו חל יום הולדתי? כיוון שכך יצא אני לא מצטער, להיפך, צירוף שני המאורעות ביום אחד רק מעצים את החוויה ויהיה קל לזיכרון. אז היום לאחר שאעמיס, אסע במונית לאתונה ואחגוג על סלט יווני מקורי וליטר בירה.

במהלך המסע בקשו חלק מהמגיבים לבלוג שאשתף אותם בתחושותיי, כיצד אני מתמודד עם ה"לבד", מה אני אוהב שקורה לי, מה אני לא אוהב שקורה לי, האם אני עובר רגעי משבר, האם יש לי רגשי חרטה, מדוע אם כבר אז כבר על הדרך לא לבקר במקומות מעניינים נוספים וכו' וכו'.

המוטו המוביל בכול הסיפור הזה הינה אהבתי העזה לרכיבה על אופנוע. רכיבה נטו. אני אוהב רכיבות מרתוניות. אני אוהב את ההתמודדות האישית עם הקשיים הכרוכים בכך, אני אוהב לאתגר את עצמי – ולהצליח. ידעתי שאחרי הרכיבה הארוכה בארה"ב לפני 3 שנים יגיע תורה של אירופה. חיפשתי מסלול ארוך שתהיה לו משמעות כלשהיא, מכנה משותף שניתן יהיה לבחור לו שם, לתת לו כותרת, ומצאתי – 24 מדינות האיחוד האירופאי. לכל אחת יש עיר בירה, בכל עיר בירה יש פרלמנט ויש גם בית כנסת. זו המשימה וזה המסלול. לא פחות וגם לא יותר. לא סוטה לטובת מוזיאון מעניין, לא מאריך לטובת אתנחתא של יום יומיים, לא מדלג ולא מוותר (שומו שמיים), צמוד לתכנון המקורי. כך עשיתי ואני שמח שהצלחתי.

הגיבור האמיתי בכל הסיפור הזה הוא ההארלי שלי. אין עליו. אף תקלה אחת, אמינות מלאה ללא סייג. 13,000 ק"מ בהם תמיד הניע במכה ראשונה, אף נורת אזהרה לא נדלקה, תמיד עובד ועובד טוב (בסדר, אני זוכר את סיפור הטאייר, אבל מה זה קשור?). לא ניקיתי אותו אפילו פעם אחת, חרגתי ב – 5,000 ק"מ ממועד הטיפול המומלץ והוא לא מתלונן. אחלה אופנוע.

גיבור נוסף הוא מכשיר ה – G.P.S. בלעדיו לא הייתי עושה זאת. לא שהוא חף מכל מגרעת אבל בגדול זהו ממש נכס. קשה לו קצת בערים, זמן התגובה שלו אינו מדביק לעיתים את ההתרחשות בשטח ולפעמים הוא מכניס אותך לאין כניסה, לאין מוצא, לאין אונים. כן, גם זה קורה, אבל בהחלט ניסלח.

יש שני דברים שקורים במהלך הרכיבה שבאמת משמחים אותי, או יותר נכון מוציאים מקרבי אנחת רווחה. הראשון – כאשר מופיע על מסך ה – G.P.S דגלון המטרה, הדגלון בעל חזות לוח השחמט שמבשר לך שאוטוטוט אתה מגיע. השני – שלט דרכים שמבשר על תחנת תדלוק קרובה כשאני רוכב על אידי הדלק האחרונים.

ויש שני דברים שממש אני לא סובל. הראשון – הרחובות העירוניים המרוצפים באבנים. מסלול מכשולים של ממש. השני – נקודת העצירה לצורך תשלום דמי המעבר (Toll). ההתעסקות עם הכרטיס, הכסף, כרטיס האשראי, הקופאי/ת, הכפפות, הקסדה, הארנק, העודף, הקבלה והמדמנה הדביקה והחלקלקה של שמן ומי מזגן מתחת לרגל ימין (שהשאירו במקום אלפי מכוניות לפניך).

תנאי מזג האוויר הם חלק מהעניין. חום כבד מלווה בגשם, קור עז מלווה בגשם, שניהם גם כשאינם מלווים בגשם – כולם כאמור הם חלק מהסיפור ומבחינתי אינם משביתי שמחה למרות שלקטר זה לגיטימי.

היום יום הולדת (עא).