24 מדינות האיחוד האירופי: למה אני לא מסתיר את סמל ישראל שעל לוחית הרישוי

הפרלמנט הסלובני בליובליאנה

בארוחת הבוקר במלון הכפרי בסלובניה, אחרי שבחרתי מהתקרובת המיזנונית והתיישבתי, ניגש אלי המלצר ושאל האם אני רוצה קפה וכיצד אני רוצה את הביצים שלי. סיכמנו, וכשהגיעה התקרובת חשדתי באיש שהוא לא סתם מלצר. שאלתיו אם הוא בעל המקום, ובמקום להשיב, מזג לעצמו ספל קפה והתיישב מולי. לקח לגימה ועוד אחת ואז השיב כשהוא מחייך חיוך קטן מאוד, כמעט בלתי ניכר: "אשתי היא בעלת המקום ואני עובד אצלה. היא הבוס כאן". כן, כן, השבתי לו כשגם אני מחייך חיוך קטן, ככה זה בכל מקום, ידוע לכולם מי הוא הבוס האמיתי בזוגיות. הוא הנהן בראשו ברצינות רבה אבל החיוך הקטן היה עדיין שם. הגענו להסכמה משותפת כששנינו בעצם יודעים איפה באמת נמצאת האמת. האיש ידע שאני מישראל (טוב, עשיתי צ'ק-אין אמש) והתעניין מאוד לדעת ולהבין מה בעצם אני עושה כאן. התפתחה בינינו שיחה נעימה כשהוא מספר לי את תולדות המקום וקצת על סלובניה ואני מספר לו קצת על ישראל ועל המסע שלי. איש נחמד הסלובני הזה ובכלל, סלובניה אחלה מדינה.

סלובניה

בוקר בהיר, טמפרטורה נוחה ואני מפליג לי בנחת על הכביש המהיר לליובליאנה. הכול ירוק מסביב, כפרים ציוריים לאורך הכביש, בתים קטנים, יערות, משבצות סדורות של שדות מעובדים, פרות – יפה סלובניה. נכנסתי לעיר וצ'יק צ'ק הגעתי לבניין הפרלמנט. צילמתי ואני בדרכי לבניין הקהילה היהודית (בית כנסת אין בליובליאנה). הגעתי לכתובת היעודה ומצאתי בנין קטן ללא אופי, סתם מבנה בעל כניסה אחורית ללא שום ציון עליו שיכול לקשר אותו לקהילה היהודית. במקרה יצא מישהו משם ולשאלתי השיב כי זהו משרד רשמי כל שהוא ואכן כתובתו משמשת את הקהילה היהודית לקבלת דברי דואר. קצת מוזר, אבל שיהיה.

בחלק לא קטן מהתגובות שאני מקבל מקוראי הבלוג, נשאלתי מדוע אני לא מסתיר את מדבקת דגל ישראל הכחולה שעל לוחית הרישוי האחורית. "מטעמי ביטחון אישי מן הראוי שתכסה" מוסיפים השואלים. אז ככה. מכירים את תמונת הפגישה בין שני כלבים שאינם מכירים זה את זה? כל אחד תוחב חותמו לישבנו של האחר ומרחרח, וכך הם מתוודעים כלב לרעהו. כשאני עם ההארלי שלי בתנוחה, בדרך כלל מתעוררת סקרנות בקרב האנשים שבסביבה ודבר ראשון שהם עושים זה להתקרב לאחוריו של האופנוע ולהעיף מבט בלוחית הזיהוי. בדיוק כמנהג הכלבים. ואז דגל ישראל עושה את העבודה. העניין גובר, הסקרנות אינה נשלטת, נשאלות השאלות ואני עונה. מה, אתה מישראל? ואיך הגיע האופנוע לאירופה? באמת, בכל 24 מדינות האיחוד האירופאי אתה מתכוון לבקר? ולמה דווקא בבתי הפרלמנט? ובבתי הכנסת? וכמה זמן זה ייקח לך? ולמה לבד? לא קשה לך לבד? ואני כמוצא שלל רב משיב בנחת ומאריך בפרטים ואף מגזים כיד הדמיון הטובה עלי ונהנה מכול רגע. תגובות ההתפעלות עושות לי טוב. זה שכרי המזערי. אז למה עלי לכסות את הדגל?

הפרלמנט האוסטרי בווינה

יש לי מן תכונה מוזרה כזאת שתעלה לי וודאי ביוקר ביום מן הימים. אני אוהב למתוח את מיכל הדלק כמעט עד כדי התרוקנות מלאה. בהיותי מודע למנגנון ההתרעה השמרני בהארלי, ובעיקר בהכירי את צריכת הדלק שלו כפונקציה של אופי הרכיבה, אני לא ממהר לתדלק מיד כשההארלי מתחיל לצעוק. אני מברר תוך כדי רכיבה מה אומרים השלטים לגבי תחנת התדלוק הקרובה וזו שלאחריה, עושה את החישובים ומחליט. שונא להיווכח שמלאתי 14 ליטר כאשר תחולת המיכל היא 17.8. בסלובניה כשמבצעים תיקונים במסלול הימני של הכביש המהיר, מפנים חלק מהתנועה למסלול הנגדי כך שהתנועה מתנהלת משני צדדיה של גדר ההפרדה באותו כיוון. בדרך כלל המשאיות נשארות בנתיב השמאלי המקורי והמכוניות עוברות לנוע במסלול הנגדי. היום נקלעתי למצב כזה כשאני במצב של חייב לתדלק בתחנת הדלק הקרובה. מבלי להיות מודע לסידור הזה של הסלובנים, בחרתי לנוע במסלול הנגדי כשביני לבין התנועה שנעה מימין מפרידה גדר ההפרדה. אי אפשר לעבור למסלול הימני שרק ממנו בעצם ניתן לצאת ימינה לתחנת הדלק. רוכב ורוכב ולעניין אין סוף. מרחוק אני רואה את שלט תחנת הדלק ועיני כלות. מקווה שהחזרה לנתיבים הימנים תתרחש בקרוב. אבל איפה. עברתי מזמן את תחנת הדלק וגדר ההפרדה ממשיכה להתעקש. כל הנורות האדומות באופנוע מתחילות לצעוק ואני מתחיל להזיע. גם אם אני ניתקע אין היכן לעצור. באסה. סוף טוב, הכול טוב. גדר ההפרדה ריחמה עלי לבסוף וחמישה קילומטרים אחרי החזרה למסלול הימני יצאתי לעיירה מקומית ושם תדלקתי. נכנסו 16.5 ליטר. סתם הזעתי.

בית הכנסת ובנין הקהילה היהודית בווינה

את המעבר מסלובניה לאוסטריה כמעט ולא הרגשתי. היו אומנם נקודות ביקורת ובודקס לרוחבו של הכביש המהיר אבל כל המחסומים היו מורמים ואף מכונית לא נעצרה. כמנהג המקום גם אני לא נעצרתי, חסרה לי עכשיו חותמת אוסטריה בדרכון, אבל למי איכפת. רק בתחנת הדלק הקרובה שנעצרתי בה להתרעננות בלבד, הבנתי שאני באוסטריה. במזנון שבו ישבתי על קרואסון שוקולד וקפה, גובים חצי יורו על שימוש בשירותים. יש מחסום אוטומטי כזה עם חריץ למטבעות. רוצה לשלשל – שלשל מטבע.

שמתי לב לתופעה מאוד מוזרה בעיני. באוסטריה וגם בהונגריה ראיתי משפחות שלמות עומדות בחלקה האחורי של המכונית החונה בתחנת התרעננות, מכסה תא המטען מורם והם עורכים סעודה. קופסאות מזון מונחות על הפגוש האחורי כמו גם כוסות שתייה קרה וחמה, והסועדים עומדים בצוותא, אוחזים ביד אחת דבר מאכל וביד השנייה כוס שתייה, משוחחים, עוסקים באוכל ועסוקים באכילה. ככה בעמידה, במגרש החניה. מוזר, לא?

לווינה הגעתי בסביבות חמש, התברברות קטנה ואני מול בניין הפרלמנט. צילומים ואני בדרכי לבית הכנסת הנמצא במתחם סגור לתנועה מוטורית כששני שוטרים אוסטרים חמושים נמצאים בקרבתו. מנסה להיכנס אבל הגעתי מאוחר. צעיר עם כיפה היושב בפנים מסביר לי ששעות הביקור הקרובות הן בשבת. אמרתי לו שלום ורכבתי למלון. 451 ק"מ. מחר בלי נדר אני בבראטיסלבה בירת סלובקיה, וגם בפראג.